אגירת אנרגיה בקנה מידה גדול: מה קורה לחשמל הסולארי כשהשמש שוקעת
השמש מייצרת בצהריים, אבל הביקוש לחשמל מגיע לשיא בערב. סוללות ענק, אגירה שאובה וטכנולוגיות חדשות מגשרות על הפער – וכך הן עובדות.
בצהרי יום בהיר מפיקים הגגות והשדות הסולאריים בישראל כמויות אדירות של חשמל. כמה שעות אחר כך, כשהמשפחות חוזרות הביתה, מדליקות מזגנים ומבשלות ארוחת ערב, השמש כבר נמוכה באופק והייצור צונח. הפער הזה בין שעת הייצור לשעת הצריכה הוא האתגר המרכזי של משק חשמל שנשען על אנרגיה מתחדשת, והתשובה לו היא אגירה: לשמור את החשמל של הצהריים לשעות הערב והלילה. בשנים האחרונות קמים בארץ ובעולם מתקני אגירה בגדלים שלפני עשור נראו דמיוניים.
הבעיה: שמש בצהריים, ביקוש בערב
חשמל הוא מוצר מיוחד: בכל רגע צריך לייצר בדיוק את הכמות שנצרכת. כשהייצור עולה על הביקוש, התדר ברשת עולה, וכשהוא נופל ממנו, התדר יורד, ובשני המקרים היציבות בסכנה. בתחנת כוח רגילה שולטים בייצור באמצעות כמות הדלק, אבל את השמש אי אפשר להגביר או להנמיך.
ככל שמתרבות המערכות הסולאריות, עקומת הביקוש שנותר לתחנות הרגילות מקבלת צורה מוזרה: שקע עמוק בצהריים ועלייה חדה לקראת הערב. מהנדסי חשמל מכנים אותה ״עקומת הברווז״. בשעות השקע יש לעתים עודף חשמל שאין לו דורש, ומנהל המערכת נאלץ להורות למתקנים סולאריים לצמצם ייצור. חשמל נקי וזול פשוט הולך לאיבוד.
בערב קורה ההפך. תחנות הגז נדרשות להגביר את ההספק במהירות, פעולה שמבזבזת דלק ושוחקת ציוד, ובימי שרב נדרשות גם יחידות ישנות ויקרות שפועלות שעות ספורות בשנה. אגירה משטחת את שני הקצוות: היא סופגת את העודף ומחזירה אותו כשצריך.
סוללות ענק ליד שדות סולאריים
הפתרון שצומח בקצב המהיר ביותר הוא מערכי סוללות ליתיום, אותה משפחה של טכנולוגיות שמניעה מכוניות חשמליות. הסוללות ארוזות במכולות ממוזגות, ולצדן ממירים ומערכות בקרה. מתקן כזה מוקם בתוך חודשים, אפשר להציב אותו כמעט בכל מקום, והוא מגיב לפקודות בתוך שבריר שנייה.
רוב המתקנים מתוכננים לפרוק את האנרגיה שלהם במשך שעות אחדות, מספיק כדי להעביר את ייצור הצהריים אל שיא הערב. כשהסוללות צמודות לשדה סולארי, הן חוסכות גם בתשתית: אותו חיבור לרשת משמש ביום לחשמל מהפאנלים ובערב לחשמל מהסוללות, וכך מנוצל טוב יותר קו שקיבולתו מוגבלת.
לסוללות יש תפקיד נוסף, פחות מוכר. בזכות מהירות התגובה שלהן הן מסייעות לייצב את התדר והמתח ברשת, שירות שבעבר סיפקו רק תחנות כוח גדולות. במשק חשמל מבודד כמו הישראלי, שאינו יכול להישען על שכנים, היכולת הזאת שווה הרבה.
אגירה שאובה: הסוללה הוותיקה בעולם
הרבה לפני הליתיום נאגר חשמל באמצעות מים וגובה. מתקן אגירה שאובה מורכב משני מאגרים, עליון ותחתון, ומתחנת כוח תת־קרקעית שביניהם. כשיש עודף חשמל, משאבות מעלות מים למאגר העליון. כשנדרש חשמל, המים זורמים מטה דרך טורבינות ומייצרים אותו מחדש.
היתרונות הם אורך חיים של עשרות שנים, קיבולת גדולה ויכולת לפעול שעות רבות ברצף. החסרונות הם הצורך בהפרש גבהים מתאים, ההשפעה על הנוף, השקעה ראשונית גבוהה ושנים ארוכות של תכנון והקמה. בישראל פועלים מתקנים כאלה בצפון הארץ, שם הטופוגרפיה מאפשרת זאת, והם משתלבים במערך לצד הסוללות.
טכנולוגיות נוספות: חום, אוויר דחוס ומימן
לצד שתי השיטות הוותיקות נבחן מגוון רחב של רעיונות. אגירה תרמית שומרת אנרגיה כחום, במלח מותך או בחומרים אחרים, ומשחררת אותה לפי הצורך. אגירה באוויר דחוס משתמשת בעודפי חשמל כדי לדחוס אוויר למכלים או לחללים תת־קרקעיים, ומפיקה חשמל בעת שחרורו.
סוללות זרימה, שבהן האנרגיה נאגרת בנוזלים במכלים נפרדים, מבטיחות אורך חיים ארוך ואגירה לשעות רבות. מימן, המופק מחשמל עודף, נחשב מועמד לאגירה עונתית, מהקיץ לחורף, אך הוא מאבד חלק ניכר מהאנרגיה בדרך. כל הטכנולוגיות האלה נמצאות בשלבי בשלות שונים, וחלקן עדיין רחוקות מיישום מסחרי רחב. סביר שבעתיד יפעל תמהיל של כמה פתרונות, כל אחד לטווח הזמן שמתאים לו.
מה זה נותן לרשת ולחשבון החשמל
התועלת הראשונה היא ניצול טוב יותר של החשמל הסולארי. במקום להשבית מתקנים בצהריים, אוגרים את העודף, והאנרגיה הזולה ביותר במשק משרתת גם את שעות השיא. התועלת השנייה היא חיסכון בתחנות כוח שנבנות רק כדי לפעול שעות ספורות בשנה, ובדלק שהן שורפות.
אגירה יכולה גם לדחות השקעות ברשת. סוללה שמוצבת באזור שבו הקווים עמוסים נטענת כשהעומס נמוך ופורקת כשהוא גבוה, וכך מקלה על צוואר הבקבוק בלי להניח קו חדש. עבור צרכנים, המשמעות לטווח ארוך היא מערכת יציבה יותר, ופער הולך וגדל בין מחיר החשמל בשעות השפל למחירו בשעות השיא – פער שמי שמנהל נכון את הצריכה שלו יכול להרוויח ממנו.
אותו היגיון פועל גם בקנה מידה קטן. סוללה ביתית, רכב חשמלי שנטען בצהריים ודוד שמחמם מים בשעות השמש הם כולם צורות של אגירה מבוזרת. כשאלפי בתים עושים זאת יחד, ההשפעה על הרשת דומה לזו של מתקן גדול.
הצד הסביבתי והבטיחותי
אגירה אינה נטולת מחיר סביבתי. ייצור סוללות דורש כרייה של מתכות, ותנאי הכרייה במדינות המקור מעוררים ביקורת. המעבר לסוללות שאינן מכילות קובלט וניקל מקל על חלק מהבעיות, ותעשיית המיחזור מתפתחת, אך הדרך עוד ארוכה.
בטיחות אש היא הנושא שמעסיק את השכנים של מתקנים כאלה. סוללת ליתיום שמתחממת יתר על המידה עלולה להתלקח, ושריפה כזאת קשה לכיבוי. לכן מתוכננים המתקנים עם מרווחים בין המכולות, מערכות גילוי וכיבוי ונוהלי חירום, והרשויות מציבות דרישות למרחק ממבני מגורים.
גם לאגירה שאובה יש השלכות: מאגרים גדולים משנים את פני השטח ומשפיעים על בתי גידול. כמו בכל תשתית, השאלה אינה אם יש השפעה אלא כיצד מצמצמים אותה, והיכן נכון למקם כל מתקן.
האגירה היא החוליה שהופכת אנרגיה סולארית ממקור משלים למקור שאפשר להישען עליו. בלעדיה, כל פאנל נוסף מייצר עוד חשמל דווקא בשעות שבהן כבר יש ממנו די. איתה, השמש של הצהריים מאירה גם את הערב. השנים הקרובות יקבעו איזה שילוב של סוללות, מים וטכנולוגיות חדשות יישא בעיקר העומס, אבל הכיוון כבר ברור: רשת החשמל לומדת לא רק לייצר, אלא גם לזכור.